יומן המכשפים מוושינגטון (1) מאת הגולש שלהבת

השמונה באוקטובר, שעת אחר צהריים, יום ראשון ישנוני בבירה.  הפרשים מקליבלנד מתארחים באולם הבירה 1 למשחק טרום-עונה. מס' 9 של המכשפים, שלדון מאק, מכדרר מעבר למחצית המגרש ולפתע מועד, מדשדש, וקורס על הפרקט ללא שום מגע. שלדון מאק שהגיע לסגל ללא הדראפט רואה את חלומו מתנפץ ועונתו נגמרת בהרף עין ונאנק מכאבים איומים על הפרקט.

כעשרה ימים לאחר מכן, משחק פתיחת העונה בוסטון-קליבלנד. אחד, היוורד גורדון, מסיים את העונה בפציעה, שוב נגד אותם פרשים.

הבדל קטן: המשחק הראשון לא משודר בשידור חי ביבשת, בעוד השני כן. עוד הבדל: במשחק הראשון הפרשים לא עוצרים את ההתקפה בעוד השחקן הפצוע נאנק וממשיכים למתפרצת כאשר ג'ף גרין נותן דאנק והספסל של הפרשים מתפרץ מאושר. לברון במיוחד מנופף במגבת וקופץ אל-על. מישהו מהספסל ניגש לפצוע? ממש לא. מישהו מהקבוצה כורע ברך להתפלל לשלום הפצוע ומזיל דימעה לנגד המצלמות? צביעות היא שם המשחק.

ולמה כל זה חשוב? הדבר האחרון שניתן לומר על הכוכבים של וושינגטון שהם צבועים. וושינגטון היא בראש ובראשונה ג'ון וול, או הוולסטאר, או ה-פוינט-גווד, והדבר האחרון שאפשר לומר עליו הוא שהוא צבוע. וול הוא בין כוכבי העל המעטים שאומרים בדיוק מה שהם חושבים, ושחקן עם לב ענק… נקודה.

ושינגטון לא מאמינה ב BS. נמאס להם לעוף בסיבוב השני, ונמאס להם שלא מחשיבים אותם במירוץ לאליפות. וכך, בתחילת העונה הכריזו וול וביל שוושינגטון הקבוצה הטובה במזרח. עתה, בסוף 2017 ניתן לבחון אמירה זו. נכון לכתיבת שורות אלה, לוושינגטון המאזן הגרוע ביותר נגד קבוצות מפסידות (10-9) והמאזן הטוב ביותר במזרח נגד קבוצות מנצחות (11-6). בלתי נתפס אם לא מבינים את המנטליות של וושינגטון. בשבוע האחרון של דצמבר, למשל, חווינו רצף בלתי-נתפס של מפלה קשה לברוקלין, ניצחון חוץ בבוסטון, הפסד בית (לא צמוד) לאטלנטה (בעלת המאזן הגרוע בליגה), ומיד לאחר מכן ניצחון ב-18 על יוסטון. זוהי וושינגטון  של המחצית הראשונה של העונה. הקבוצה הכי טובה והכי גרועה בליגה בו-זמנית. תמונת ראי של העיר וושינגטון: מובלעת דמוקרטית ומרכז שלטון הרפובליקנים. עיר שקובעת את חוקיה (והם מהליברלים במדינה), אולם כפופה לקונגרס הרפובליקני שלעיתים מבטל חוקים אלה או מגביל אותם.  בקיצור, כמו בפוליטיקה, לא צריך לנסות להבין את המכשפים בסטנדרטים של הקבוצות האחרות. הם אחרים, לטוב ולרע.

גם ההנהלה היא סוג של רכבת הרים: החתמות מזעזעות לצד החלטות מרשימות. קחו למשל את יאן מאהינמי. לאחרונה נטען שהחוזה שלו הוא אולי הגרוע בליגה. אפנה אתכם לכתבה המקורית (אחת מיני רבות).

אבל, בתור צופה תמים אין צורך לראות הרבה משחקים כדי להתרשם שזה שערורייתי לשלם לשחקן מחליף  כל כך הרבה בשביל תפוקה כל כך גרועה. ישנם לא מעט משחקים שהסנטר הזה מסיים עם יותר עבירות מנקודות. לפעמים עבירות התוקף שלו עוצרות מומנטום לקבוצה בצורה שלא ניתנת להסבר על ידי סטטיסטיקה בלבד. בכל מקרה, הוא מספר אחד בליגה לעבירות לשחקן ששיחק מעל עשר דקות למשחק בממוצע. תואר מפוקפק. מצד שני, קחו את מייק סקוט. הבחור הגיע מאטלנטה המתפרקת על חוזה מינימום. במשך רצף של כעשרה משחקים בדצמבר הייתה תקופה שקלע קרוב ל- 70 אחוזים מהשדה, והרבה מהזריקות האלה היו קשות ויפות ביותר. בכל מקרה, השחקן הזה מוביל את הליגה כולה באחוזי קליעה עבור שחקן שזורק לפחות פעמיים מטווח השלוש בממוצע למשחק ותורם כמעט 10 נקודות למשחק ב – 19 דקות בלבד.

מייק סקוט הוא אחד הגורמים החשובים בהתחזקות הספסל של וושינגטון ששנה שעברה היה מהגרועים בליגה, אבל הוא לא היחיד. קלי אוברה ג'וניור נתן קפיצה מרשימה מאוד השנה.  הקליעה שלו לשלוש השתפרה פלאים השנה וזינקה ל 38% לאחר 29% בלבד בשנה שעברה. כמו כן, השחקן שהיה תדיר נקלע לעבירות מטופשות השתפר השנה מאוד במובן הזה, ושוב, סטטיסטיקה בצד לרגע, אוברה נותן המון רגעי קלאץ ממש מרשימים ואפילו מכריע משחקים לעיתים (רגע ערך משחק חג המולד בבוסטון, בו קלע 5 רצוף לתת לוושינגטון את ההובלה שניצחה את המשחק).  עוד שחקן שנתן קפיצה רצינית, אך קטנה יותר, הוא סטורנסקי. בזמן עשרת המשחקים בהם וול היה פצוע, סטורנסקי קיבל הזדמנות להוכיח את עצמו ועשה זאת בגדול. הסטיגמה של סטו היא שהוא לבן שלא יודע לכדרר ונוטה לאיבודים, אבל השנה באופן מדהים הוא מקום שלישי בליגה ביחס אסיסטים לאיבודים עם 4.4 יוצא מן הכלל. אומנם, יש לו עוד המון פוטנציאל להשתפר, אך בהתחשב בכך שאחת הבעיות המרכזיות של וושינגטון הייתה תמיד (!) למצוא מחליף סביר לוול, זוהי חדשה מאוד מעודדת בבירה. ג'ודי מיקס הוא אולי היחיד משחקני הספסל החדשים שניתן לומר שמאכזב מעט. הוא פתח את העונה עם 31.5% חלשים מהשלוש (לעומת 37.2% בקריירה).

החמישייה עצמה לא השתנתה כלל משנה שעברה, דבר שלא הרבה קבוצות חוץ מג"ס וושינגטון יכולות להגיד. וול פתח את העונה לא מי יודע כמה עם שרשרת פציעות ועשרה משחקים בחוץ, אבל מראה סימנים של חזרה לשיגרה.  גורטאט נותן את התפוקה הרגילה, וגם פורטר מופיע כמעט לכל משחק ואף השתפר (הבן אדם מכונה) משנה שעברה באחוזים  לשלוש  ועומד כעת על 46.6% יוצאי דופן, מה שהופך אותו לאחד משלושת הקלעים המובילים לשלוש מבין אלה שזורקים לפחות ארבע פעמים למשחק (אחרי מירוטיץ וטלטוביץ). ביל ממשיך להשתפר בכניסות רב-גוניות לסלביל ממשיך להשתפר בכניסות רב-גוניות לסל למרות שהאחוזים שלו לשלוש מאכזבים השנה, רק 35.5 % לעומת 40.4 % שנה שעברה. המאכזב הגדול, אבל, הוא מוריס שנראה כמו צל של עצמו ברוב העונה לאחר שהפסיד את החודש הראשון עקב פציעות. הרבה מאוד יהיה תלוי בחזרה שלו לתפוקה משמעותית כי הגארדים של וושינגטון לא יכולים בעצמם. יש כבר קולות שקוראים שאוברה יפתח במקום מוריס, או אפילו לתת למייק סקוט מקום בחמישייה. יש מצב שנראה את זה, למרות שלפעמים נראה שסקוט ברוקס מפחד ממוריס (אי אפשר שלא להבין אותו).

אם צריך לסכם, ניתן בהחלט להיות מאוכזבים מהרקורד של וושינגטון עד כה. אבל יש הרבה סימנים לאופטימיות במיוחד לאחר השבוע האחרון בו בוסטון ויוסטון רשמו  L  צורב נגד וושינגטון שלא הסתכלה לאחור. עם מכונת היילייטים כמו ג'ון וול, שעכשיו מגובה על ידי ספסל הולך ונבנה ונראה בריא וכשיר, השמיים הם הגבול. בתנאים אידיאלים הקבוצה תתאושש ותגיע לאולסטאר עם מאזן של 35 – 22, כלומר עם מאזן 15 -6 במשחקים שבין  31.12 ל 14.2.  לוח המשחקים בתקופה הזאת הוא "נוח" במובן זה שמתוך 21 המשחקים רק 8 הם נגד קבוצות מנצחות. ואולם,  כאמור, וושינגטון בינתיים מפסידה למפסידות ומנצחת את המנצחות, אז ניתן לטעון שזהו לוח קשה לקבוצה הבי-פולארית הזאת…. נחיה ונראה.

בכל מקרה, תזכרו את השמות קלי אוברה ג'וניור ומייק סקוט.